Click ‘Continue reading’ כדי לראות יותר…

“There was silence. You could have heard a pin drop.

ואז קול, כמו סוג של הטלת סיכה. הנה זה שוב. ושוב, פעמים רבות ברצף מהיר. ואז להשתיק. Nothing.

It’s the In Transition 2.0. preview film night, Moss Side Fire Station, Manchester. I’m sitting in a room with 23 אנשים. We are halfway through the film, and the DVD player is skipping. The picture is now motionless.

One of the stories in the documentary is about the door knocking I’ve done in Moss Side. There is footage of me knocking on the doors of people I don’t know, telling them about Transition. I did a lot of this “cold calling” during the initial stages of getting our Moss Side group started. I would literally pick a street, and work my way along, knocking on every door. This proved a great way of meeting lots of neighbours, building up a contact list, and I also met one of our core group members Ali Mohamed this way.

It’s not all fun and games of course. Some people are quite suspicious and won’t talk to me. Others are very prejudiced and will. But having built up a contact list whilst doing the cold calling, my door knocking can now take on a whole new lease of life when we are promoting events.

Instead of trying my luck knocking on doors which could be answered by anyone, I’m free to simply go back to the people who were interested in hearing more. This is a different experience altogether. With this type of door knocking, smiles and pleasant chats with positive people about community and food growing are the norm.

One of our core group members and I went out to promote the In Transition 2.0 preview one day when it started chucking down with rain. We only managed to knock on 3 doors before we were soaked, but two of them were opened by people who had great chats with us about their food growing and said they’d come to the film night.

Two years ago I hardly knew anyone in Moss Side, so being able to stroll round my neighbourhood, visiting loads of friendly people who recognise me and chat to them about our Transition events is an incredible experience.

Most of our work in Moss Side so far has been focussed on awareness raising through workshops and film nights, which we have held at various local venues. One venue we are pleased to have found is our local Fire Station who have been very supportive in letting us use their community room, and we decided this would be the best place for the In Transition 2.0 film preview as it’s a nice room with a projector and en suite kitchen.

Our core group is still quite small and only three of us were available to run the event, Ali Mohamed, Becca Kind and myself, but thankfully four other neighbours kindly agreed to get there early and help us set up.

The last time we’d used the Fire Station for a film night we’d had various problems getting the speakers working which delayed our start time. And we then ended up having to call someone from the fire service in every ten minutes to enter a password into the computer, as it kept going into sleep mode while playing the film.

Determined to avoid such problems this time, I had double checked that we could use their DVD player instead of the computer. I had made two visits to the Fire station specifically to check that I knew exactly how the equipment needed to be wired up and operated. And I’d played the first few minutes of the In Transition 2.0 DVD on their system twice. Everything worked fine.

Flick, jump, pause, click, click, whir.

What I hadn’t realised is that the Fire service always use the computer to play DVDs. Their separate DVD player hardly gets used at all. We’d made it half way through the documentary, but now here we were, sitting in the dark, in silence, with the entire success of our event firmly in the hands of this neglected gadget.

It could start playing fine again at any moment. But will it? Or do I need to do something? Should I tap it, pause it briefly, skip it back or forward a bit, take the disc out and polish it? Maybe it will sort itself out in a second. Then something breaks the tension. A loud voice. It’s a fireman, talking to another fireman. They are both driving round Manchester and a speaker in the room is broadcasting their conversation to us. And now the film is playing again… but the firemen are still talking. One of them asks the other a question. The film plays on. Then the answer comes back. He’s not quite sure. Everyone laughs. The fireman’s conversation stops. Thank goodness… but so does the DVD.

“I’ll just try wiping it”, I announce to the room, and then realise I can’t see the eject button in the dark so I turn the lights on. Everyone blinks. Becca suggests people take a break, get a drink etc. No one moves. Instead the room erupts into conversation, as people enthusiastically share their thoughts with each other about the film so far.

Having polished the DVD we realise it doesn’t have chapters on it, so a couple of minutes are spent skipping from the start of the DVD back to where we had got to. And this time… it’s working!

Except for a little bit more skipping near the end, we got through most of the second half of the DVD without further interruption, and made it to the end, at which point the room erupted once again, this time into applause. Ali then started capturing some people’s thoughts on camera, whilst others chatted. There were loads of positive comments. Someone from Transition City Manchester said they thought that Moss Side’s appearance in the documentary could really help to get more Transition groups started in other parts of the city. And a woman I’d met door knocking who’d not been to any of our events before came over to tell me that her and her 6 year old daughter who was with her had both really enjoyed the film and she’ll definitely come to our next event.

Unfortunately we didn’t manage to get all these comments on camera. It would have been nice to keep talking with everyone longer, but we were on a tight time schedule, so it was great when everyone pulled together to help clear up, and move tables and chairs back to where they needed to be, in time for when we had to leave the room. Thanks to everyone who was there, and to everyone involved in making the film. It’s been a really exciting experience.

Joel Prittie Transition Moss Side

Open Yardens event: gathering in the reclaimed square; Joel and Becca of Transition Moss Side. All photographs by Hannah Beatrice.

על 2 פבואר 2012, על 60 אנשים נאספו כדי להתבונן במעבר 2.0 בבית הספר היסודי Parkwood פינסברי פארק. הורים, ילדים, צוות בית הספר ופעילי מעיירות המעבר ברחבי לונדון היו העמיס עם טעים ממולאים פיתה (על ידי Nuran), עוגה (רבים) and עירוני קציר cocktails before watching the 66 minute film.

And so goes the רשמית לכתוב את. לא הזכרתי את זה תקלה קטנה. איך אנחנו לא זוכים לראות את עשר הדקות האחרונות של הסרט. כי בעוד שנה 5 מורה, אנדרו, הוציא את הדיסק, לשפשף את זה על החולצה שלו, מנסה לקבל את זה קורה שוב, התפתלתי על ספסל הלימודים בידיעה שהכל באשמתי. אתה רואה, כאשר הדיסק הגיע, קראתי את המדבקה הקטנה "רק לשימוש על תצוגה מקדימה" אבל לא יכולתי להתאפק קצת עונג אחר הצהריים; תצוגה מקדימה הפרטי שלי. לא היה לי מושג שיש לו גישה לרשת מעבר לרמות כאלה המשימה הבלתי אפשרית של הטכנולוגיה! אולי אם אני מנסה לראות את זה שוב זה יהיה להיכשל 20 דקות לפני סיום? (למעשה, אנדרו הזכיר היתה שריטה על הדיסק. אופס!)

עמדתי לעשות "תקלה טכנית" הדיבור שלי נפגע כמה התלהב וכולם מאושרים בקהל נראו. התחלתי להרגיש הקלה כל מארגן האירוע חש פעם אחת הם יודעים שאנשים לא רק להיות מנומס אבל עסוקים באמת. רגע טוב, אז, למסור יכולת עצומה, דבי Warrener (ו לשוטט כדי לקבל קוקטייל קציר עירוני). דבי מופיעה בסרט כי היא מקלה על קבוצת תמיכה עמיתים לפעילים בצפון לונדון. The מייסי יום שני group meets on Mondays and sometimes we do Joanna Macy exercises. התחלתי את הקבוצה לאחר שהשתתף מנדלה האמת בכנס מעבר לפני שנתיים. אנחנו גם עושים לא אלימה תקשורת ועבודה Constellation. זה הפך דרך חשוב לנו לתת לכל תמיכה אחרת, avoid burnout and catch up with what we’re all doing.

בכל אופן, דבי יש אנשים חבורה במהירות לקבוצות של 5 ואז לשקול כמה שאלות שהצביעו אותם לקראת מתחייבים איזה פעולה. אנשים נשאלו לסכם את זה ממש שלוש מילים או פחות הרעיונות שהועלו נאספו מקובצים לפי נושאים בתרשים להעיף. ארבעת הנושאים הפופולריים ביותר היו: ארגונים חברתיים; חוגגים את ההצלחה; לגידול מזון; ומרתק הקהילה. התחלקנו לקבוצות האלה כדי לתת לאנשים את ההזדמנות כדי לדון ברעיונות שלהם עוד יותר להחליף פרטי התקשרות של זה. Above is a picture of the social enterprise group.

היה קצת יפה של אקראיות בקבוצה המזון גדל: שון היה שם מחפש אתר לעשות עיצוב גינה פרמקלצ'ר, לורה לא מחפש מישהו שיעזור עם האוכל גדל באחוזה שלה ג'מה לשם במשתלה, Ell. הייתי בקבוצה הצלחה חוגגים. צפייה בסרט גרם לי להבין שאנחנו לא הייתי טובה לעצור להסתכל אחורה על מה שעשינו, וללכת "וו הוו!"עם זאת, הראש שלי עדיין היה מופשט ואני נדהם כאשר הודיעה זואי, מרוב התרגשות בקושי הכיל, "אני רוצה לחגוג עכשיו!"מישהו הציע קונגה. “כן, אנחנו נעשה את זה בסוף!” אמרה זואי. לא הייתי בטוח שזה יעבוד, אבל היא לחלוטין משך אותו. הסרטון שלהלן. מה כוכב מוחלטת זואי היא!

בעוד כל זה קורה, אנשים חיסלה את שארית המזון כמה אנשים צולמו על ידי יהונתן גולדברג אנה או 'בריין נותן התגובות שלהם במעבר 2.0. אני מצרף כמה המועדפים שלי. כאשר מסתכלים על אלה, אני מרגיש נצטרך להשקיע עותק רשמי נכון של ה-DVD … but without the in-built self-destruct functionality.

מרגרט Jefferies מתוך פרויקט Lyttelton גם שלח קצרה לכתוב את המשקף על אופן ההקרנה הלך: “יותר 20 אנשים ארוזים למשרד פרויקט Lyttelton מוקדם ביום חמישי בבוקר כדי לצפות "במעבר 2.0" בו זמנית עם קהילות רבות ברחבי העולם. זו הרגשה טובה לעשות את זה ביחד. עדיין בקיץ, בשבילנו זה היה כמעט בלתי נתפס לחשוב מעבר לקבוצה האיטלקית היה צורך -15 °. We missed them even though we couldn’t tell who was watching in.

Lyttelton מאז רעידות אדמה את (כעת אנו מגיעים על 10,000 מאז האירוע ספטמבר '10) אין מקומות רבים מאוד יצאו אנשים כדי לאסוף. לכן היינו בחלל הקטן הזה. There were babes in arms up to grannies in attendance.

הסרט הוא מצוין. ורוב סופי הגדרת המבנה, אז דוגמאות שונות ברחבי העולם וביניהם היו מעבר. לאחר הקרנת הסרט, השיחה קלחה. הסרט עורר את הדמיון. זה נהדר לדעת שאנחנו לא לבד, כי קהילות ברחבי העולם הם רעב לשינוי והם עושים משהו בנידון. Since it was a morning screening, אנשים נאלצו לעזוב ללכת לעבודה אחרי הצפייה וכמה השיחה. אבל יש לנו הרבה על מה לחשוב. אנחנו מסתכלים קדימה כדי להציג את הסרט שוב ​​יש כל כך הרבה יש ללמוד. לי כמה מרגעי השיא היו לירה בריקסטון באמצעות הטלפון הסלולרי, בניין הקשר האיטלקי עם המועצה שלהם, חנות Co-op, נקישה על דלתות ומנהיגי ברחובות ציור שכנותיהן, ואת קולטי השמש”.